<h1>פסקי ריא"ז — ב"ב</h1>
<h2>דף כד.</h2>
הכותב נכסיו לאחד והלה אמר אי אפשי במתנה זו, אם היה צווח מעקרו הרי זה לא קנה, ואין אשתו ובעל חובו שלמקבל גובין מהן, אלא הרי הם הפקר כמו שיתבאר, אבל אם שתק ולבסוף צוח, בין שזיכה לו על ידי עצמו, בין שזיכה לו על ידי אחר הרי זה קנה ובעל חובו ואשתו גובין מהן, שהרי שעבד להן בשטרן בין הנכסים שקנה בין הנכסים שעתיד לקנות, וזה נתרצה לקנות משעה ששתק, וזה שצוח לבסוף נמלך הוא וחוזר בו, וכבר זכו לגבות מהן אשתו ובעל חובו. אין עליו כתובת אשה ובעל חוב הרי הן הפקר, וכל הקודם בהן זכה בהן, בין שצוח מעקרו, בין ששתק ולבסוף צוח, שאם צוח מעקרו הרי המקבל לא זכה בהן כלל, והרי הנותן נסתלק מהן והרי הן הפקר, ואם שתק ולבסוף צוח הרי זכה בהן המקבל ולבסוף הפקירן, ואם יש עליו כתובת אשה ובעל חוב לא כל הימנו להפקירן ולהפקיע שעבודן שלאילו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. היו עבדים והפקירן קנו עצמן בני חורין ואין אשה ובעל חוב גובין מהן שהשחרור מפקיע עצמו מידי שעבוד.
מקבל מתנה שאמר אחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא, תבטל, אע"פ שצוח מעקרו לא אמר כלום ובעל חובו גובה ממנה, שאין משמעות הלשון הזה אלא שתהיה מבוטלת מכאן ואילך אבל בקבלתו נתרצה בה וזוכה בעל חובו לגבות ממנה, אבל אם אמר בטילה היא, או אינה מתנה, או אי אפשי בה אם צוח מעקרו דבריו קיימין ואין בעל חובו גובה ממנה וזה מבואר בפרק השולח גט [גיטין ל"ב ע"א].
